הסיפור של דבי


דבי, עיניים בורקות וחיוך כובש, מתחשק רק לחבקה, קרוב קרוב אליך.. הכי קרוב, חיננית ומלאת חיות.
דבי בת ה-5 נכנסה לגן כשהיא סובלת מקשיי דיבור ושפה קשים, יכולותיה הקוגנטיביות היו כמצופה מגילה אך חוסר היכולת שלה להביע את עצמה ולתקשר עם הסובבים גרמו לה לתסכולים קשים והיא הייתה מרבה להכות, לנשוך לזרוק חפצים בזעם, הכל, בכדי לנסות להביע את עצמה ולקבל את מבוקשה.
 דבי נכנסה השנה לסולם, בזכות מרכז תת"ח (תקשורת חלופית תומכת) שהוקם לקראת שנה"ל הנוכחית הוצמד לדבי אייפד אליו הוכנסו ומוכנסות כל העת תכנות תקשורת מותאמות עבורה לכלל צרכיה במהלך היום.
 היום, היא הייתה נרגשת מתמיד, 'מה דבי?', שאלתי, היא נתנה את כף ידה הקטנה בידי והובילה אותי למגרתה האישית, הוציאה את האייפד, הפעילה אותו בכוחות עצמה...
'נולד '
'לי'
'תינוק'
'וואוו'- חיבקתי אותה בחום, איזה מרגש נולד לכם תינוק חדש איזה יופי!
עכשיו, היה תורי לכוונה לדף הרגשות...
'דבי, מה את מרגישה עכשיו?'
 דמעות קטנטנות נצנצו להן שם בזוית עיניה היא שלחה אלי מבט בוגר כזה, והצביעה על 'מאושרת'!!